בית הכנסת העתיק של סרדיס

בית הכנסת העתיק של סרדיס
מידע כללי
סוג	בית כנסת, אתר ארכאולוגי
מיקום	סרדיס
מדינה	טורקיה
קואורדינטות	38°29′17″N 28°02′26″E / 38.488°N 28.040694444444°E

בית הכנסת העתיק בסרדיס הוא אתר היסטורי שנחשב לבית הכנסת הגדול ביותר מהעת העתיקה, ואחד המרשימים ביותר שנחשפו אי פעם. לאתר יצא מוניטין רב בשל ממדי המבנה, קישוטיו הרבים, פסיפסי הרצפה, קירות מחופי שיש צבעוני, תשמישי קדושה שונים וכתובות – יותר משמונים במספר – רובן ביוונית ושש מהן בעברית. מאז גילויו נחשב בית הכנסת של סרדיס למונומנט היהודי המרשים ביותר מן העת העתיקה בכל אזור אסיה הקטנה והים האגאי.^[1]

שרידי בית הכנסת נמצאים בטורקיה של היום, בסמוך לכפר סארט (Sart, שנקרא גם סארטמחמוט), ששוכן כ-85 ק"מ מחוף הים המערבי על הדרך הקדומה המחברת בין הנמל של איזמיר (סמירנה הקדומה) לחבל הפנימי של אסיה הקטנה. בית הכנסת נחשף על ידי משלחת של בית הספר האמריקאי לחקר המזרח ושל האוניברסיטאות הרווארד וקורנל, בשנת 1962,^[2] במסגרת החפירות בסדריס שהתקיימו בין השנים 1958–1971.^[3]

תחילת ההתיישבות היהודית בסרדיס

סרדיס הייתה בירתה של ממלכת לידיה הקדומה. יש חוקרים שסבורים כי הקהילה היהודית בסרדיס נוסדה כבר בתקופת האימפריה האחמנית (334–547 לפנה"ס), כאשר סרדיס הייתה אחת הפרובינציות העיקריות. הנחה זו מתבססת על ההשערה ש"ספרד" המוזכרת בספר עובדיה (א' פסוק כ'), היא סרדיס. יש הסבורים כי יהודים התיישבו בסרדיס לאחר שנכבשה, נהרסה ונבנתה מחדש על ידי אנטיוכוס השלישי (213–215 לפנה"ס), שהמריץ יהודים מבבל וממקומות אחרים במסופוטמיה להתיישב בעיר (לפי קדמוניות היהודים). בוודאות ידוע, שהייתה קהילה יהודית בסרדיס במאה הראשונה לפני הספירה. שני מכתבים המשויכים לעיר סרדיס ומוזכרים על ידי יוספוס פלאביוס בספרו קדמוניות היהודים, מעידים על התיישבות יהודית בעיר. מכתב אחד מהמושל (פרופרטור) לוקיוס אנטוניוס (בשנת 49 לפנה"ס), והשני של הפרוקונסול קיוס נורבאנוס פלאקוס (בשנים 36–35 לפנה"ס), כמו גם בצו העיר, מספקים את ההוכחה לכך. שני המכתבים וצו העיר מתייחסים למקום בו היהודים יכולים להתאסף ולהתפלל. מכאן שניתן לשער שבית הכנסת כבר היה קיים. כתובת מאותה תקופה של האימפריה הרומית, שאבדה בינתיים, מתייחסת ספציפית למזרקה של בית הכנסת.^[2]

בית הכנסת

האתר מציג את השחזור החלקי של בית הכנסת בשלב האחרון שלו. אך המבנה שהפך לבית הכנסת הוא בעל היסטוריה של מאות שנים (נבנה במאה הראשונה לספירה, לאחר רעידת האדמה שהתרחשה בשנת 17 לספירה והחריבה את סרדיס), ואין ודאות לגבי העת בה נרכש על ידי הקהילה היהודית.

מאז חשיפתו, בשנת 1962, התיארוך המקובל בקרב חוקרים היה אמצע המאה הרביעית, בעיקר לפי מטבעות מהמאה השלישית והרביעית שהתגלו מתחת לרצפת הפסיפס.^[2] אבל לפי מחקר עדכני יותר,^[4] שמבוסס על בחינה מדוקדקת וניתוח מחודש של הממצאים המקוריים מתחת לרצפה, ובעיקר מטבעות מהתקופה הביזנטית המוקדמת, בית הכנסת מתוארך ככל הנראה לאמצע המאה השישית. ישנה גם סברה נוספת, שהמבנה שימש כבית תפילה ליהודים כבר במאה השלישית או הרביעית, אך את רצפות הפסיפס הוסיפו רק במאה השישית, כשנערכו במקום שינויים ושיפוצים.^[1]^[4]

בית הכנסת נבנה מחוץ לחומה העתיקה של סרדיס אך במיקום מרכזי, והיה חלק ממתחם שהיו בו גם גימנזיום, שהוקם עוד במאה הראשונה, חנויות ובית מרחץ. סמיכותו של בית הכנסת למבנים אלה הולידה שתי דעות על אופייה של הקהילה היהודית. יש הסבורים, כי המבנה הוסב לבית כנסת בתקופה מאוחרת יותר, אחרי שנרכש על ידי הקהילה היהודית, ואחרים טוענים שהיות בית הכנסת (אשר נמצא מחוץ לרובע היהודי) חלק ממתחם ציבורי עם כתובות יווניות רבות, הוא ביטוי לאופייה ההלניסטי של הקהילה היהודית ועל תפקידה החשוב בחיי העיר.^[1]

בית הכנסת מזכיר במראהו בזיליקה רומית טיפוסית, מבנה מלבני מרשים מאוד באורך 95 מטרים וברוחב 18 מטרים. היה בו מקום לאלף איש בקירוב, והוא מעיד על מספר היהודים בעיר והן על מעמדם הכלכלי והפוליטי המבוסס.^[1]^[2]

המבנה נבנה על ציר מזרח – מערב, כשהכניסה אליו היא ממזרח. מעבר לכניסה נמצאה מבואה מקורה בצדדים אך פתוחה לשמיים במרכז, דמוית אטריום, עם מזרקה מרכזית בצורת מכתש שיש, ששימש לרחצה. מים סופקו על ידי צינורות חרס מתחת לרצפה כששסתום מחוכם שלט בזרימת המים. שלוש דלתות הובילו לאולם הכינוס הראשי במפלס מעט נמוך יותר. ייתכן ששתי שורות של עמודי התמיכה בתוך האולם תמכו בגלריות צדדיות כמו גם בגג. על הקיר המזרחי של האולם נמצאו שתי גומחות משני צדי הדלת המרכזית, אחת בסגנון דורי והאחרת בסגנון קורינתי מאוחר, אשר שימשו, כנראה, כעין ארונות קודש לספרי תורה והמנורה. במרכז האולם תמכו ארבעה לוחות שיש שהונחו על הרצפה בבימת בית הכנסת, מעבר לבימה ניצב שולחן שיש מסיבי, עם נשרים מפוסלים על רגליו, ופסלי אריות משני צדיו. לאריות ולנשרים משמעויות סמליות: מחד, הנשר ידוע כסמל רומי, והאריות הם מוטיב קבוע באמנות של אזור לידיה, שבעת העתיקה נודע באריות הפרא שעדיין הילכו בו. מאידך טמון בהם, בנשר ובאריה, גם סימבוליזם יהודי חזק, בעיקר האריה הוא מוטיב המופיע באמנות יהודית של העידן ההלניסטי, משום שהוא מסמל את שבט יהודה ואת ירושלים.^[2]

בקצה האולם נמצא אפסיס, שנבנה במקור עם שלוש נישות ושני מעברים אלכסוניים שהסתיימו בחומה. שלושה נדבכים של מדרגות או ספסלים בחצי מעגל שימשו כמושבי כבוד עבור זקני בית הכנסת. פרט לאזור סביב מזרקת החזית, הרצפות היו מקושטות בפסיפסים צבעוניים דמויי שטיח, עשירים בצורות גאומטריות, בקישוטי פרחים ובעלי חיים. שרידי הקירות מחופים שיש צבעוני, עליהן נחרתו מספר כתובות ביוונית, המציינים שמות תורמים. כמה מהם מזוהים כחברי מועצת העיר או כבעלי משרדי ממשלה אחרים, וכמה מהם היו "יראי השם", גויים שבחרו להאמין באלוהי ישראל מבלי לקבל עליהם את כל מצוות התורה ובלי להתגייר.^[1]^[2]^[5]

בית הכנסת נהרס בפלישת הסאסאנים בראשות מלכם ח'וסרו השני לאסיה הקטנה בשנת 615 לספירה.^[3] הוא מעולם לא נבנה מחדש, והקהילה היהודית בסרדיס חדלה להתקיים. שרידי בית הכנסת חרבו כליל ברעידת אדמה שהתרחשה במאה השביעית.

שיקום אתר בית הכנסת החל בשנת 1965. מראה השרידים בימינו משקף כיצד נראה בית הכנסת בשנים האחרונות לפני שנהרס ומציב אתגר ואפשרות מיוחדים במינם לחקר קהילה יהודית חשובה באסיה הקטנה בתקופות הרומאית והביזנטית המוקדמת.^[1]

חיי היהודים בסרדיס

ההיסטוריה של יהודי סרדיס מתפרשת על תקופה של כשמונה מאות שנים. גילויו של בית הכנסת בסרדיס חשוב לצורך הבנת מעמדם של היהודים בעיר ואורח חייהם. הוא תרם באופן משמעותי להבנה חדשה לחלוטין של יהדות הפזורה המערבית של אותה תקופה.

המחקר הראשוני על חיי היהודים בסרדיס, התבסס על חקר טקסטים עתיקים, ספרות רבנית וטקסטים נוצריים קדומים. על בסיס מחקר זה מקובל היה לחשוב שיהודי הגולה המערבית היו סינקרטיסטים, מבודדים חברתית ותרבותית בעולם הרומי והשתייכו לשכבות הסוציו-אקונומיות הנמוכות יותר. "עם גטו", ללא כוח, במיעוט מספרי של 1 על 10–20 ביחס לגויים העוינים אותם.^[6]

בשנת 167 לספירה נשא מליטון, הבישוף של העיר, דרשה בפסח שקראה ליהודים כרוצחי ישו. מליטון מצוטט לעיתים קרובות כסופר הנוצרי הראשון שהפיץ את הרעיון של רצח אל בידי היהודים. הבנייה שלאחר מכן של בית הכנסת בסמוך למתחם המרחצאות והגימנזיום מרמזת על כך שהחסידים של מליטון לא גרמו נזק לאורך זמן לקהילה היהודית בסרדיס.

בית הכנסת כפי שעולה מין ההריסות מעיד על קהילה גדולה ועשירה שהיה בכוחה לבנות בית תפילה מפואר במיקום מרכזי בעיר. ברחוב, לאורך הקיר הדרומי של בית הכנסת היו חנויות. מבחינת השרידים עולה, שחלק מבעלי החנויות היו יהודים, שניהלו את עסקיהם במקביל לתושבים האחרים בעיר. אך יישנן גם עדויות לכך, שהתושבים המקומיים לא ראו בעיין יפה את השמירה על הלכות היהדות והתמרמרו שהיהודים לא עובדים את אלילי המקום. למרות זאת, היהודים זכו לתמיכה של השלטונות הרומיים שהתירו חופש פולחן והגנו על זכויותיהם.^[6] כפי שכתב דומיטיוס אולפיאנוס, משפטן מכובד של תחילת המאה השלישית:

סוורוס ואנטונינוס [הקיסרים] האלוהיים אפשרו למי שדבק באמונות הטפלות היהודיות לכהן בתפקיד [ציבורי], אך גם מטיל עליהם רק את ההתחייבויות שלא יפגעו באמונות הטפלות שלהם.

מריאן פ. בונז, במאמרה, "הקהילה היהודית בסרדיס העתיקה" (1990),^[6] טוענת כי התקופה המשוערת לרכישת בית הכנסת (כפי שטוען סיגר^[3]), הייתה תקופה של משבר כלכלי חמור ברחבי האימפריה הרומית בכלל, ובאסיה הקטנה בפרט. לפיכך היא מסכמת כך:

אנו מאמינים, אפוא, כי נתונים אלה מוכיחים כי גם עבור סרדיס התקופה שבין השנים 260 ל־290 לספירה הייתה תקופה של משבר כלכלי ואולי גם של מהפך חברתי. מכיוון שזה בדיוק פרק הזמן בו סיגר [חוקר עתיקות סרדיס] מעריך כי הקהילה היהודית השיגה את בית הכנסת היוקרתי שלה, אנו מניחים בצדק שיש קשר הדוק בין שני האירועים. לכן איננו מסכימים עם ההשערה הקודמת שלפיה עדויות סרדיס מצביעות על קהילה יהודית של עושר והשפעה הולכים וגוברים, החל בתקופה ההלניסטית המאוחרת ובתחילת הרומית. נהפוך הוא, נראה כי הקהילה היהודית של סרדיס השיגה את מעמדה הבולט רק בסוף המאה השלישית, כתוצאה ממשבר כלכלי קשה שבא בעקבות חמדנות וחוסר כישרון של קיסרי רומא במאה השלישית.

— Marianne P. Bonz, "The Jewish Community of Ancient Sardis: A Reassessment of Its Rise to Prominence"

הווה אומר, שהיהודים הצליחו לנצל את המשבר ורכשו את המבנה, ובחלוף השנים הפכו אותו לבית הכנסת המפואר.

ראו גם

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא בית הכנסת העתיק של סרדיס בוויקישיתוף

אשר עובדיה, "סרדיס, הגדול בבתי-הכנסת העתיקים", עת-מול 49 (תשמ"ג), עמ' 3–5
בית הכנסת העתיק בסָרדיס, באתר בית התפוצות
The Archaeological Exploration of Sardis
Flavius Josephus, The Antiquities of the Jews
טיסת מזל"ט מעל בית הכנסת בסרדיס, 2017
The Synagogue at Sardis, יוטיוב
Benjamin P. Davidoff, "The Ancient Synagogue at Sardis: Religious Pluralism in the Late Roman Empire", Bowdoin Journal of Art, 2018

הערות שוליים

^ ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ בית הכנסת העתיק בסָרדיס, באתר בית התפוצות
^ ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ G. M. A. Hanfmann, "The ancient synagogue of Sardis", Proceedings of the World Congress of Jewish Studies, (1965) pp. 37-42
^ ¹ ² ³ Andrew R. Seager, "The Building History of the Sardis Synagogue", American Journal of Archaeology, Oct., 1972, Vol. 76, No. 4 (Oct., 1972), pp. 425-435
^ ¹ ² Jodi Magness, "The Date of the Sardis Synagogue in Light of the Numismatic Evidence", American Journal of Archaeology, Jul., 2005, Vol. 109, No. 3 (Jul., 2005), pp. 443-475
^ Tessa Rajak, The Gifts of God at Sardis, In Jews in a Graeco-Roman World, Martin Goodman (Ed.), Oxford: Oxford University Press, 1998, עמ' 229-239
^ ¹ ² ³ Marianne P. Bonz, "The Jewish Community of Ancient Sardis: A Reassessment of Its Rise to Prominence", Harvard Studies in Classical Philology, 1990, Vol. 93 (1990), pp. 343-359

[בית_התפוצות-1] ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ בית הכנסת העתיק בסָרדיס, באתר בית התפוצות

[Hanfmann-2] ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ G. M. A. Hanfmann, "The ancient synagogue of Sardis", Proceedings of the World Congress of Jewish Studies, (1965) pp. 37-42

[Seager-3] ¹ ² ³ Andrew R. Seager, "The Building History of the Sardis Synagogue", American Journal of Archaeology, Oct., 1972, Vol. 76, No. 4 (Oct., 1972), pp. 425-435

[Magness-4] ¹ ² Jodi Magness, "The Date of the Sardis Synagogue in Light of the Numismatic Evidence", American Journal of Archaeology, Jul., 2005, Vol. 109, No. 3 (Jul., 2005), pp. 443-475

[5] Tessa Rajak, The Gifts of God at Sardis, In Jews in a Graeco-Roman World, Martin Goodman (Ed.), Oxford: Oxford University Press, 1998, עמ' 229-239

[Bonz-6] ¹ ² ³ Marianne P. Bonz, "The Jewish Community of Ancient Sardis: A Reassessment of Its Rise to Prominence", Harvard Studies in Classical Philology, 1990, Vol. 93 (1990), pp. 343-359

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]